ויניק מאיר
שנת לידה: תרמ"ו 1885
מקום לידה: רוסיה, אודסה
שנת עלייה: תרס"ו 1906
שנת הגעה למושבה: תרס"ו 1906
מקום מגורים במושבה: בית הפקידות הראשון
שנת עזיבה: תרפ"א 1921
שנת פטירה: תשכ"ו 1966
השתייכות לקבוצות
גולדברג איתמר
 
גולדברג (סובול) בת שבע
תמונה חסרה
ויניק פנחס
 
ויניק שרה
    ויניק (גולדברג) מרים   ויניק מאיר    

מאיר ויניק נולד באודסה, רוסיה. קיבל חינוך עברי בעזרת מורים פרטיים. למד בבית ספר תיכון למסחר באודסה ובפוליטכניון בוורשה, במחלקה לכימייה, שם הוסמך כמהנדס-טכנולוג. כסטודנט, השתייך לאגודת הסטודנטים הציונית "קדימה". טרם עלייתו לארץ, עבד בתעשיית הנפט בבאקו. ב- תרס"ה, 1905, משפרצו הפרעות באודסה, השתתף בהגנה העצמית היהודית ובוועד המרכזי שקם לעזרת הנפגעים.
בדרכו לארץ (התרס"ו, 1906) נפגש באונייה עם זאב גלוסקין, שבא לנהל את אגודת הכורמים ואת היקב בראשון לציון, והוזמן על ידו לעבוד ככימאי ביקב. בתפקידו זה התמסר לחקר תעשיית היין, ביצע ניסויים רבים ביקב ובמעבדה, הנהיג תיקונים ושכלולים ותחת ידו הפכה המעבדה הצנועה של היקב לתחנה לחקר היין בארץ.
בשנת התר"ע, 1910, יצא להשתלמות במחלקת התסיסה שבמכון פסטר בפריז. בשובו, הנהיג לראשונה את השימוש בדו תחמוצת הגופרית [גפרית דו חמצנית] לוויסות תהליך תסיסת היין ובכך גרם לשיפור טיב היין. כמו כן, הנהיג שיטה חדשה לניקוז מי השופכין של היקב והודות לכך חוסלה הביצה שנתהוותה ממערב למושבה, ביצה שהרעילה את האוויר ואיימה על המושבה בקדחת.
במגמה להגדיל את הכנסותיו של היקב, הרחיב את מחקריו על השבחת הגפנים ותפוקתם, חקר את זני הענבים ואת דרכי עיבוד הכרמים וכן גם את סוגי הקרקע ודרכי השבחתם. כתוצאה ממחקריו ומהניסויים שערך, היה למומחה לכימייה חקלאית ולחקר הקרקע בארץ. בנוסף היה גם מבוני התחנה המטאורולוגית בראשון לציון בשנת 1912.
במקביל לעבודתו ביקב, לימד בהתנדבות, במשך עשר שנים, כימייה בבית הספר בראשון לציון והרצה לנער ולמבוגרים על מקצועו. החל משנת התר"ע, 1910, ובמשך שנים רבות, כיהן גם כמורה לכימייה בגימנסיה הרצליה בתל אביב ובבית המדרש למורים לוינסקי.
בתקופת מלחמת העולם הראשונה, כשנחסמו דרכי יצוא פרי ההדר מהארץ, המציא מכונה לייצור תוצרת לוואי מהפרי עבור הצבא התורכי ובהמשך הניח יסוד לתעשייה זו בארץ ואף התמנה ליועץ כימי של מפקדת הצבא התורכי בדמשק.
עם פטירתו של צבי הירשפלד, מנהל חוות רוחמה, סמוך לנסיגת התורכים מדרום הארץ, התמנה ויניק למנהל החווה ומשנאסרו פועלי החווה באשמת ריגול, השתמש בקשריו עם אנשי השלטון כדי להקל על גורלם. לקראת סוף המלחמה (התרע"ח, 1918), נמנה על מתנדבי הגדוד העברי.
אחרי השחרור, הוזמן על ידי אליהו קראוזה, מנהל בית הספר החקלאי מקווה ישראל, להורות כימייה ובשנת התרפ"א, 1921, עזב את ראשון לציון ועבר לשם. במקווה ישראל הקים תחנת ניסיונות חקלאית וייסד חברה בשם "מכון לחקר הקרקע והזבלים" ואף העביר לרשות החברה את כל רכושו. הוא אף ייסד במקום מוזיאון לקרקעות ארץ ישראל שבו אפשר היה לראות את כל סוגי הקרקעות מכל אזורי הארץ. המוצגים הללו שימשו חוקרים רבים מארצות שונות.
מחקריו הראשונים בקרקעות הארץ התפרסמו בספרו של אליעזר וולקני "בדרך" ובכתבי העת "השדה", "בוסתנאי", "הדר" ובספריית "דעת" שנוסדה על ידי "קופת הספר" של הסתדרות המורים.
הרצאות רבות נשא בפני חקלאים ואגרונומים ובפני מורים בסמינריונים שהוקדשו לתורת הקרקע. מספר על כך תדהר: "שומעיו המורים כינוהו "משורר החימיה" ואת שיעוריו ציינו כ"שיר הלל למקצוע, המעורר בלב השומעים רגש קירבה אליו ולנושא גם יחד" (ד. תדהר, אינציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג' עמוד 1467).
בשנת התרפ"ז, 1927, השתתף בקונגרס לחוקרי הקרקע בוושינגטון, ובהתר"צ, 1930- בקונגרס לחוקרי הקרקע בלנינגרד ובמוסקבה ונבחר שם למזכיר הוועדה הבינלאומית לביוכימייה של הקרקע. בהתרצ"ה, 1935, הרצה בקונגרס באוקספורד, אנגליה.
במסגרת פעילותו הציבורית, נמנה מאיר ויניק על מייסדי התאחדות המושבות ביהודה (התרס"ח, 1908), ערך את תקנותיה ונבחר למזכיר כבוד שלה.
בתרע"ח, 1918, כיהן כחבר בוועד המושבה ראשון לציון ובוועד הפועל של התאחדות המושבות ביהודה וייצג בה את ההתיישבות העובדת. בהמשך, השתתף בייסוד הוועד הזמני הראשון ליהודי ארץ ישראל, היה חבר הוועדה הממשלתית של כימאים חקלאים, חבר בהסתדרות המורים העבריים, בהסתדרות האגרונומים ובהסתדרות הכימאים.
בשנת 1956, הוענק למאיר ויניק פרס ישראל. בנימוקי השופטים נכתב: "הועדה החליטה פה אחד להעניק את הפרס למאיר ויניק, זקן החוקרים החקלאים בארץ, בעד מפעל חייו החלוצי בשיטת פוריות קרקעות הארץ והזנת הגידולים החקלאיים". השופטים העלו על נס את היותו "פלא יועץ" לחקלאים, ביחוד לפרדסנים בבעיות הזיבול.
כעשר שנים אחרי קבלת פרס ישראל, הוא נפטר ו"במותו" כותב ש. אביצור "היה זקן מורי מקווה ישראל ועד יומו האחרון (להלכה-בגיל 81, למעשה- יותר!) המשיך להורות בד בבד עם התמסרותו למחקר" (ש. אביצור, ממציאים ומאמצים, 1986)