בלקינד ישראל
שנת לידה: תרכ"א 1861
שנת עלייה: תרמ"ב 1882
שנת הגעה למושבה: תרמ"ב 1882
מקום מגורים במושבה:
שנת עזיבה: תרס"א 1901
לאן עזב:
שנת פטירה: תרפ"ט 1929
השתייכות לקבוצות
קריינין יעקב
 
בלקינד מאיר
 
בלקינד שפרה
    בלקינד דובה   בלקינד ישראל    
ילדי האישיות המוצגת:   בלקינד עכסה
"קרית ספר" מיסודו של ישראל בלקינד
ספרו של ישראל בלקינד
ישראל בלקינד ב"קריית ספר" בחברת יתומי הפרעות בקישינב שהעלה ארצה

ישראל בלקינד נולד בלאהויסק, רוסיה הלבנה, פלך מינסק. בביתו למד עברית ותנ"ך מפי הוריו, חובבי ציון נלהבים: אביו מאיר, שהיה מראשוני המורים לעברית בגולה, ואמו שפרה, המשכילה, שידעה היטב תנ"ך ועם ילדיה דיברה עברית. את לימודיו הכלליים עשה בגימנסיה הממשלתית במוהילב ובאוניברסיטה בחרקוב.
בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת 1881 ("הסופות בנגב"), הקיצו היהודים מחלומם לעתיד טוב שם. ביזמתו של ישראל בלקינד, הוקמה בחודש שבט התרמ"ב, 1882, אגודת צעירים אשר שמה לה למטרה לעזוב את גלות רוסיה, לעלות לארץ ישראל ולפעול למען תחיית העם והארץ. שמה של האגודה: דאבי"ו - דבר אל בני ישראל ויסעו.
אחרי הכנות שנמשכו חודשים אחדים, כולל החלפת שם הקבוצה ל"ביל"ו" - בית יעקב לכו ונלכה, הגיעו ארבעה עשר הבילו"יים הראשונים, ובראשם ישראל בלקינד, ליפו והחלו לעבוד כפועלים חקלאיים במקוה ישראל. בהמשך, בהוראתו של הברון רוטשילד, התיישבו בראשון לציון וצריף מגוריהם היה למרכז תרבותי וחברתי לצעירי המושבה.
ישראל בלקינד, יוזם רעיון העלייה לארץ והרוח החיה בכל פעולותיה של קבוצת הבילו"יים הראשונית, החל עד מהרה להתקומם כנגד יחסו של פקיד הברון אל בני המושבה. בחתימתם של כל התושבים, שלח מכתב לפריז ובו תלונות על נציגי הברון, המנהל הירש והגנן דיגור, ובתגובה על כך גורש מהמושבה ונאסר על כל התושבים - כולל בני משפחתו - להלינו בביתם ולו רק ללילה אחד.
מן הראוי לציין שלמרות רצונם של בני ראשון לציון להתנגד לגירושו, וכדי למנוע מהם סבל, עזב ישראל בלקינד מרצונו ועבר ליפו.
ביפו ידע ימים קשים של רעב וחוסר מקום להתגורר בו. לעתים, בחשכה, היה צועד אל מושבתו ראשון לציון ושוהה שם עד לפנות בוקר, ואז היה שב וצועד ליפו.
בעזרתם של חובבי ציון באודסה, נקנו עבורו בגדרה, שאך זה נוסדה על ידי הביל"ויים, חלקת קרקע ומשק והוא היה לאיכר. אולם, לא לזמן רב. משנבחר לוועד חובבי ציון שנוסד ביפו, ראה כאן כר נרחב לפעולות לטובת פיתוח היישוב בארץ וזנח את משקו.
ישראל בלקינד חוזר לראשון לציון, עובד במשק אחיו שמשון, משתתף בחיי התרבות במושבה, מארגן מקהלת ילדים ומלמדם את שירי אימבר.
בט"ו באב התרמ"ה, 1885, במלאות 3 שנים למושבה נערכה חגיגה ביוזמתו שבמהלכה הונף לראשונה בעולם דגל כחול לבן עם מגן דוד. ימים מספר אחר כך כתב בלקינד מכתב לחברו דובנוב ובו תיאר את ראשון לציון, את החגיגה הנ"ל ואת הדגל: "ואני ופאני מאירוביץ היינו טרודים בינתיים בעשיית דגל. זו הייתה דמות הדגל אשר עשינו: יריעת אריג לבנה, שתים רצועות של תכלת משתי קצותיה ומגן דוד של תכלת באמצע". (מימים ראשונים, ירחון לדברי התחייה בישראל, העורך א' דרויאנוב).
משפרץ שנית בראשון לציון מרד האיכרים כנגד פקידי הברון, נמנה אחיו, שמשון בלקינד, עם ראשי המורדים וגורש, כאחיו לפניו, מהמושבה ושוב נאלץ ישראל לעזוב את המקום.
בשנת התרמ"ט, 1889, ייסד ביפו בית ספר עברי פרטי. משנסגר בית הספר, בשל קשיים כלכליים, בשנת התרנ"ב, 1892, היה במשך שנתיים למורה בבית ספר "כי"ח" (כל ישראל חברים) בירושלים וכתב ספרי לימוד עבור התלמידים.
בהמשך, נדד כשנה בכפרי הערביים משני עברי הירדן, חקר את הארץ ואת תושביה, למד את השפה הערבית, יצר תאוריה בדבר מוצאם היהודי של הערבים ופרסם את ספרו "ארץ ישראל בזמן הזה".
בשנת התר"ס, 1900, חזר שוב לראשון לציון וניהל כאן את בית הספר העברי הראשון ("חביב"). יחד עם חבריו המורים פעל לתחיית הלשון העברית והשתתף באספות המורים (שקדמו להסתדרות המורים).
שנה לאחר מכן הגה לראשונה את רעיונו להקים את "קרית ספר" - הוא "בית הספר לעבודת האדמה בארץ ישראל" וזאת בהבדל מבית הספר החקלאי שבמקוה ישראל ששפת הלימוד בו צרפתית וחלק ניכר מבוגריו לא הגשימו את משימות החקלאות בארץ. מטרת בית הספר "היא לחנך את צעירי ישראל בעבודת האדמה למען יוכלו לחיות בכבוד מעמל כפיהם" להגשמת רעיונו זה הקדיש מעתה ואילך את כל זמנו.
כדי לעשות נפשות לרעיון הקמת "קרית ספר", יצא ישראל בלקינד לרוסיה ובשנת התרס"א, 1901, הגיש הצעה לקונגרס הציוני וקיבל את הסכמתו, כמו גם את הסכמתו של הרצל, להקים בארץ בית ספר חקלאי בהנהלתו.
בעקבות הפרעות שהתחוללו ברוסיה בשנת התרס"ג, 1903, אסף בלקינד בקישינב יתומים, ילדי ההרוגים, והביאם ארצה לחנכם לחקלאות ב"קרית ספר" שלו. שלושה חודשים שהו היתומים בראשון לציון, עברו לשפיה ומאוחר יותר - לבן שמן. משנסגר בית הספר בשנת התרס"ו, 1906, החל לעבוד כפקיד בבנק אפ"ק, כתב ספרים על ארץ ישראל, הוציא ירחון בשם "המאיר" ועבד כמנהל בתי ספר.
ערב מלחמת העולם הראשונה, הגה רעיון להעלות קבוצה מתלמידיו אל הגולן כדי שיהוו שבט של רועים-מתיישבים. הרעיון לא יצא אל הפועל אולם השפיע על אנשים מ"השומר" אשר יצאו לחיות בין הבדואים.
בתקופת המלחמה יצא לאמריקה, כתב שם בעיתונים וחיבר את ספרו "הצעדים הראשונים" - קורות ההתיישבות החדשה בארץ ישראל.
בשנת התר"פ, 1920, חזר לארץ והחל מתמסר מחדש לרעיון בית הספר "קרית ספר" שבו ראה צורך הכרחי לתחיית העם והארץ. שוב הביא לארץ, בשנת 1923, יתומי פרעות מאוקראינה, הקים להם מוסד חינוכי בחדרה ובהמשך, בצפת. גם מוסד זה נסגר עד מהרה שכן ישראל בלקינד סירב לאפשר למוסדות המממנים להתערב בענייני בית הספר והללו מנעו ממנו את הסיוע הדרוש.
תלמידיו של בלקינד העידו עליו שהיה מורה אהוב ומצליח אשר השתמש בשיטות לימודיות בלתי שגרתיות. תלמידיו ראו בו אב ויעידו על כך מכתביהם הרבים אליו (המצויים בארכיון המוזיאון בראשון לציון, א 1-3 תיק 24).
בשנת התרפ"ח, 1928, ייסד הוצאת ספרים בשם "המאיר" להוצאת כתביו "החשמונאים, או מלחמת החרות", "מלחמת היהודים ברומאים", "השומרונים והערבים אשר בארץ ישראל", "היכן הם עשרת השבטים", "ארץ ישראל בזמן הזה", מפה גדולה של ארץ ישראל ועוד.
בשנת התרפ"ט, 1929, חלה ישראל בלקינד, נסע לגרמניה לצורך ריפוי ונפטר שם. חודשים אחדים לאחר מכן, בתר"צ, 1930, הובא לקבורה בבית הקברות הישן בראשון לציון.

מקורות לציוני דרך
תיעוד בעל-פה. ארכיון המוזיאון.
אוספים אישיים, תיקי מפתח. ארכיון המוזיאון.
בלקינד מאירה, משפחת מרים ואהרון מרדכי פרימן, 1981. ארכיון המוזיאון.
יודילוביץ, דוד. ראשון-לציון התרמ"ב-התש"א, ראשון-לציון: חברת "כרמל מזרחי", התש"א 1941.
יערי (פולסקין). חולמים ולוחמים, פתח-תקוה: ש.ז. גיסין, 1922.
לסקוב, שולמית. הביל"ויים, ירושלים: הספריה הציונית ע"י ההסתדרות הציונית העולמית, תשל"ט.
סמילנסקי, משה. משפחת האדמה, ספריה "לדור", תל אביב: עם עובד, תשי"א-תשי"ד.
פרימן, א"מ. ספר היובל לקורות המושבה, "ראשון לציון" מיום היווסדה תרמ"ב עד שנת תרס"ז, ירושלים.
תדהר, דוד. אנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, תל אביב: ראשונים (תדהר), 1947.
לסקוב, שולמית. קודם כל, מסיפורי ראשונים, תל אביב: משרד הביטחון, תשמ"ו 1986.
בלקינד, ישראל. בנתיב הביל"ויים, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, 1983.